זאת תורת המצורע. ראוי היה לסמוך בכאן תורת הבתים לתורת הבגדים. כמו שאמר ולצרעת הבגד ולבית. או שיאמר טהרת המצורע קודם נגעי הבגד. כמו שאמר טהרת הבתים אחר נגעי הבתים. אבל מפני שהתחיל בטהרת הבגדים רצה לפרש מיד טהרת המצורע אחר טהרת הבגדים. ואולי עשה זה לפי שהבגדים הם כבודו של אדם כמאמרם ז"ל. ולפי שאין אדם בלא בגדים אמר טהרת הבגדים מיד. לפי שהם דברי האדם עצמו. ואחר שהתחיל בטהרת הבגדים גמר טהרת האדם שהוא תורת המצורע. ואחר שגמר דין האדם חזר לדין הבתים שהוא כמו דבר חיצוני באדם:
ואמר זאת תהיה תורת המצורע. להורות על מה שארז"ל זאת תהיה תורת המוציא שם רע. לפי שלשון הרע היא עבירה חמורה מכל שאר עבירות שהם סבת הנגעים. שהם י' דברים שמנו ז"ל. והלשון הרע כבר אמרו שהוא שקול כנגד ע"ז וג"ע וש"ד. בע"ז כתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. בגילוי עריות כתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה. בש"ד כתיב גדול עוני מנשוא. ובלשון הרע כתוב לשון מדברת גדולות. ואחר שהיא שקולה כנגד אלו השלשה. היא שקולה כנגד כל העשרה דברים שבעבורם באים הנגעים. ולכן אמר בכאן זאת תהיה תורת המצורע שהוציא שם רע. וכאן כלולים כל העשרה דברים. והטעם בזה לפי שכבר ידוע שהנפש יש לה חליים כחליי הגוף. כאומרו רפאה נפשי כי חטאתי לך. וכן דרכיו ראיתי וארפאהו. וכמו שחליו הגוף יש קצת מהם שהם חלאים מסוכנים. כן חליי הנפש יש מהם מסוכנים. וחליי הגוף לפעמים יקראו מסוכנים אע"פ שיהיו קלים. כמו חולי השינים שאינו מסוכן. אלא מפני שאין לו רפואה. כן יקרה בלשון הרע שנראה שהוא קל ואין בו מעשה. ומפני קלותו אין לו רפואה. באופן שהוא קשה מהחמורים. כי לפי חומרתם מבקשים להם רפואה. אבל לשון הרע מפני שנראה להם קל אין חוששין לרפאותו. ולפעמים יקרה החולי מסוכן אע"פ שאינו מסוכן ויש לו רפואה. אלא שהרפואה היא נמאסת. ויבחר החולה מות לעצמותיו קודם שישתה או יקח רפואה. וכן לשון הרע אע"פ שאינו חולי מסוכן. מפני שרפואתו נמאסת הוא מסוכן. כי רפואת הלשון הוא שיבקש מחילה מאדם שהוציא עליו שם רע. ואותו אדם הוא אהוב לו. ואיך ילך לומר לו אני דברתי ממך לה"ר. וקודם ימות שיאמר זה. וכן לפעמים אין החולי מסוכן ויש לו רפואה והרפואה אינה נמאסת. ויקרא מסוכן לפי שרפואתו רחוקה מהלך יום או יומים. ובעוד שילכו להביא רפואה ימות החולה. כן החולי לשון הרע רפואתו רחוקה. לפי שהוא דיבר מאנשים רבים שאינו מכיר. או שהם רחוקים. ואולי ימות קודם שיראם. ובעבור זה יקרא מסוכן. וכן לפעמים אין החולי מסוכן ויש לו רפואה והרפואה אינה נמאסת ואין הרפואה רחוקה ועכ"ז יקרא מסוכן. לפי שהחולי נסתבך בגוף סבוך חזק. כן לשון הרע נסתבך בגוף. לפי שאין דבר שיורגל יותר מהלשון. והדיבור ביום ובלילה תמיד לא יחשו. ובהכרח הוא לחטוא כאומרם וכל המרבה דברים מביא חטא. ובעבור זה יקרא מסוכן. וכן לפעמים יקרא החולי מסוכן אע"פ שיהיו לו כל הרפואות טובות וקרובות. לפי שהחולי מצד עצמו הוא מהחולאים המסוכנים. כן לשון הרע חולי מסוכן מאד. לפי שברוב דיבורו והתגברותו מדבר בהשי"ת. כאומרו אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. שבכאן רמז שבהתגברות הלשון לדבר גדולות ובהתמדת הדיבור. שזהו שפתינו אתנו ביום ובלילה. עד שבזה אומרין מי אדון לנו. וז"ש מות וחיים ביד לשון. עד שלזה אמרו שקולה עבירת לשון הרע מע"ז וג"ע ושפ"ד. לפי שבה נכללים החלאים והעונות. עד שלזה הזכיר תורת המצורע שהוא המוציא שם רע מכל שאר העבירות. וכן אמרו שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו. והיא קשה מכולם והיא משלחת מדנים בין אחים. ואמרו אל תתן את פיך. אל תתן ללשון שהוא אחד מהאברים לה. מהחטיא את בשרך כל גופך. למה יקצוף האלהים על קולך. קול לשון הרע. וחבל את מעשה ידיך בצרעת. ולכן כמו שבחליי הגוף אין חולי מוכן להתדבק באדם כמו חולי הצרעת. כן בחליי הנפש אין חולי שיוציא האדם מדעתו ושיפסידהו כמו לשון הרע. וכן אמרו אין נגעים באים אלא על לשה"ר:
ואמר והובא אל הכהן. לפי שאמר למעלה נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. כן אמר בטהרה והובא אל הכהן. לרמוז שאין טהרתו אלא ע"פ כהן כמו שהיתה טומאתו. וזה לרמוז שאע"פ שיראה הוא סימני טהרה בעצמו אין מועיל לו אלא ע"י הכהן. ולכן צריך לשלוח לכהן שיבא ויראנו. וזהו והובא אל הכהן ואז ויצא הכהן. שאם הדבר כפשוטו שכבר הובא לכהן. איך יחזור לומר ויצא הכהן. ואולי הרמז בזה לפי שטומאת נגעים וטהרתן כולן גזירת הכתוב שהשי"ת גזר על זה האיש להענישו עד זמן ידוע. ואחר שהשלים זמנו. השי"ת גוזר על הנגעים שיתרפאו. וזהו ביום טהרתו. שהגיע זמן טהרתו ונשלמה גזירתו והובא אל הכהן הידוע הוא הכהן של מעלה. שאחר ששב מחטאתו ונשא עיניו לשמים והגיע מחשבתו למעלה. בזה והובא אל הכהן של מעלה. ואחר כך ויצא הכהן וראה שנרפא הנגע למעלה ולמטה. ואז יקריב קרבנו הנזכר בפרשה לכפר על חטאתו. ולהתודות עליו ולומר שלא ישוב עוד לחטאתו. ולכן צוה שיקח שתי צפרים חיות טהורות. כלומר בריאות וטובות. ורז"ל נתנו טעם לפי שהוא [עשה] מעשה פטפוט לפיכך יביא קרבן פטפוט. וזהו שאמרו אילין ציפרין קולנין הן ולשון הרע בעל קול. יבא בעל קול ויכפר על בת קול. עץ ארז ואזוב ושני תולעת. רמז למה שאמר אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'. וצוה לשחוט את הצפור האחת. לרמוז לו שצריך שיחשוב עצמו כמת. כי המצורע חשוב כמת כמו שאמר מלך ישראל בענין נעמן. האלהים אני להחיות ולהמית. וזהו ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס. לזכר כי עפר הוא ואל עפר ישוב. על מים חיים רמז לתורת השם שנקרא מים חיים. שצריך לעסוק בה ובה ישתה וישכח רישו. את הצפור החיה. יקח אותה לפי שהיא רמז שבחרטתו ובתשובתו יחיה וירפא מצרעתו ומטומאתו. ולכן צריך לאגוד כל אלה הדברים ולטבול אותם בדם הצפור השחוטה. ולא יהיה נרגן מפריד אלוף ולא יהיה מפריד בין אחים. אלא לחבר את האהל להיות אחד. והזה על המטהר שבע פעמים. לטהרו ממה שאמרנו שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו. וכן זה המספר כולל מספר רב לכלול בו העשרה דברים שבהם נגעים באים. וצוה לשלוח את הצפור כחיה על פני השדה. להורות שכמו שהצפור הזאת משתלחת על פני השדה ובידה לשוב. כן זה האדם בידו לשוב מחטאתו. אחר שהכל הוא בבחירתו. ולכן צריך לשים על לבו לבלתי התגאל בכל התועבות האל. ואם תשוב הצפור המשולחת היא מזומנת כנגדו:
וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו. כאומרו רחצו הזכו וגו'. וגלח את כל שערו. לדופי ולגנאי. לפי שהשער לאדם לכבוד ולענוה לכסות המצח. וזהו העיז מצחו בגאותו ובחטאתו. וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. להורות שטומאת הצרעת כפולה. לפי שחטא בעונות כפלים. ולכן צריך לישב שבעת ימים חוץ לאהלו. ואח"כ ירחץ בשרו וביום השמיני יקח שני כבשים וכבשה אחת. וצוה לעשות מהם אשם וחטאת. להורות על חטאתו ועל אשמו. ועולה ומנחה. העולה לכפר על הרהור הלב ועל חמדת הלב לפי שהיה צר עין. והמנחה להודות לה' ולהקריב לו מנחה. אחר שהשי"ת נתרצה לו כאב את בן ירצה. והנה הכתוב רצה להורות בכאן איך חטאתו ועונו כולל כל החטאות והפשעים. וכן רצה שיהיה קרבנו כמעט כלול מכל הקרבנות. מאשם וחטאת ועולה ומנחה. כמו שאמר זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו'. ושלמים לא צוה בכאן. להורות שעדיין אינו ראוי לשלמים עד שנראה אם הוא צדיק תמים. או אם חוזר למטעמי גחלי רתמים. וחתם הפרשה וכפר עליו הכהן וטהר. להורות שטהרתו אינה תלויה אלא בכפרת העונות. ואחר שהשלים טהרת המצורע הזהיר בנגעי הבתים ואמר כי תבואו אל ארץ כנען ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. כי זאת בשורה להם כמאמרם ז"ל. בענין שימצאו המטמוניות שטמנו האמוריים מפחד ישראל. ואמר כי תבואו אל ארץ כנען. כמו שאמרו רז"ל שחטא האדם והביא נגעים על ביתו. וזהו חסד השי"ת על יריאיו. כמו שחטא חם ונתקלל כנען. כאמרו ארור כנען לפי שכנען היה ארור. וחם נתברך מפי השי"ת. ולכן הזכיר בכאן כנען. ואמר גם כן כי תבואו אל ארץ כנען. להורות שדין זה אינו נוהג בחוצה לארץ לפי שהיא ארץ טמאה. אלא בארץ כנען לפי שהיא ארץ קדושה. ויכול לשרות בה טומאה. ולכן אמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ הידועה. ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וזאת בשורה גדולה להם שבעונותם תלקה ארצם:
והנה נגעי הבתים באים על צרות העין. לפי שהיא חמורה מאד כמו לשון הרע. ולכן אמרו שאפילו העופות מכירין בצרי העין. שנאמר כי חנם מזורה הרשת לעיני כל בעל כנף. לפי שהוא חושב שכל העולם שלו ובכח ידו עשהו. ולכן הוא להוט אחר החמדה והתאוה. וצרות העין בא מצד החמדה. והיא אם לכל המחלות ולכל העבירות. והרי הוא ככופר בעיקר כמו הבעל לשון הרע שאומר מי אדון לנו. ולכן בדברות שהם ה' כנגד ה'. אמר לא תחמוד כנגד כבד את אביך. לפי שאינו מכבד את אביו ואינו מאכילו ואינו משקהו מצד החמדה. ומי שאינו מכבד לאביו אינו מכבד את השי"ת לא בגופו ולא בממונו. והרי הוא ככופר בעיקר. אחר שחושב שהעולם שלו וביתו שלו. וזה היה עון סדום וחברותיה. וכן עון ישראל באומרם אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי וגו'. וז"ש והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן התירוש והיצהר. ואני הנותן ולא אחר. לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו. בענין שיכירו כי אני הנותן ולא אחר. וכן זה היה עון נבל הכרמלי שנגפו ה' בעשרה ימים. לא על דוד בלבד. אלא לפי שהיה צר עין וכפר בעיקר וחשב שהכל שלו ולא מיד ה'. ולכן אמר מי דוד ומי בן ישי וגו'. ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה. הנה בזה הורה על רשעתו. כי בצרת עינו ובנבלותו היה חושב שהיה לחמו ומימיו. וכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. ולכן אמר ולקחתי את לחמי. ולא אמר את הלחם. ועליו נאמר אמר נבל בלבו אין אלהים. לרמוז כי אחר שלא עשה טוב עם דוד ואנשיו הרי הוא כופר ביחודו של עולם. וזהו אין עושה טוב אין גם אחד. ולכן רמז בכאן ואמר כי נגעי הבתים באים על צרות העין והיא שקולה כנגד מוציא שם רע. וז"ש ובא אשר לו הבית. ודרשו רז"ל מי שמיחד כליו לו. ואינו רוצה ליהנות לשכניו. כשבאים אצלו ואומרים השאילני קרדומך או נפה וכברה והוא אומר אין לי כלי זה. וכל זה לפי שחושב שהכל שלו ובידו החזקה קנהו ואומר כמה טרחתי לקנות כלי זה ועכשיו בא זה לכלותו. ילך ויטרח כמו שאני עשיתי. ואינו רואה כי השי"ת הוא הנותן כח לעשות חיל. וזהו ובא אשר לו הבית. כלומר שהוא חושב שהבית שלו והוא בעל הבית. וזה שקר כי השי"ת הוא בעל הבית. כאומרו לה' הארץ ומלואה ולא שלכם. וזה היה אומר דוד כנגד בני דורו שהיו חושבים שהעולם שלהם. ולכן אמר להם לה' הארץ ומלואה והרי אתם בבית של שכירות. ומי שדר בבית של שכירות כל מה שעושה בה מפסיד. ולכן אינו רוצה לקבוע בה אפילו מסמר אחד. ולכן ראוי לעשות בזה העולם כאלו הוא שאול ואין לו חלק בו. כאומרו כי לא תדע מה ילד יום. וזהו האיש שהיה צר עין חשב שהבית שלו וכל הכלים שלו ולכן אינו רוצה להשאיל לאחרים. ולא ראה שאין העולם מתקיים אלא עני בעשיר וחכם בטפש. בענין שבזה הוא כופר בבריאת העולם. ולכן רצה שתגלה רעתו בקהל ושיראו הכלים. ואיך הוא שקרן ולא נאמן וצר עין ושביתו מלאה כלים. ולכן כתב וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הבית ולא יטמא כל אשר בבית. והוא בפחיזותו ובנבלותו קורא לשכניו שיסייעוהו לפנות את הבית בטרם יבא הכהן ויפסיד כל כליו. וכשנכנסים השכנים מוצאים כל הכלים ורואים אותם כלים שהיו שואלים ממנו. ואומרים ראו פלוני כי בצרות עינו היה מכחיש באלו הכלים. והשי"ת רצה לגלות קלונו וחרפתו לעיני כל רואה. זה יישוב פשוטו של פרשה. וכבר רמזתי לך בענין נגעי הבגדים איך כל זה בא מצד רוח הטומאה ומצד השדים והמזיקים:
ועתה שמע מה שכתב הקדוש רשב"י ז"ל בזה כי הוא יסוד מוסד. וכל דברי בזה הספר סובבים על דבריו ועל דעתו לפי שהיא תורת אמת. והתחיל בזאת הפרשה ואמר הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט בחצי ימיו יעזבנו. וכתב כי מה שאמרו החבריא בזאת הפרשה שהיתה בשורה טובה מפני המטמונות טוב הוא. אבל דנא פשרא דמלתא. כי דרכי האמוריים היו ידועים שכל יסודם היה על שקר וכזב. וכל מעשיהם היו מיוסדים על צד הכישוף. ולכן כשבונים ביתם מיד בבנין היסוד היו מיסדים אותו על שורש פורה ראש ולענה. והיו אומרים כשמשימין האבן הראשה לשם שד פלוני ולשם ע"ז פלונית. באופן שמאותו עת רוח רעה שורה בבית ומטמא כל אשר בבית. וכן היו עושים כל מעשיהם לשמות ידועים מרוח הטומאה. באופן שכל ארץ ישראל היתה מליאה גלולים ושקוצים ושדים. ולפי שבנו ביתם בלא צדק רצה השי"ת לגלות לישראל זה הסוד. ורצה שאחר שהוא קדוש ומשרתיו קדושים. שישראל יהיו טהורים ולא יהיו קללה בגוים אשר ה' מאביד מפניהם. ולכן עשה בחכמתו וביכלתו ענין נגעי הבתים. בענין שאותו שד הצורר שעל שמו נבנה הבית שיצא מהיסודות ויתפשט בבית. עד שיתראו בבתים כתמי נגעים כמו שנראים בבגדים. בענין שבזה יבא הכהן הקדוש ויצוה להרוס הבנין והיסוד שהוא טמא. וישליכוהו מחוץ לעיר אל מקום טמא. כי טמא הוא וטמא שמו ורוח עועין בקרבה. וכל זה בא מצד זוהמת נחש הקדמוני שהוא ארור וטמא זהו כי נגע בכף ירך יעקב. וכתיב התם כל הנוגע במת בנפש. מה להלן טמא אף כאן טמא. ולכן אמר ובא אשר לו הבית. כי אין הנגע והמטמון נראה אלא לבעליו:
ואמר כנגע נראה לי בבית ולא נגע. שאפילו חכם גדול אינו יכול לגזור שהוא נגע אלא כנגע נראה לי בבית. ולא אמר היה לי בבית אלא נראה לי לפי שבעל הבית אין ניתן לו רשות לראות זאת המראה הטמאה ולא לאחרים. ולכן אמר כנגע ולא נגע. אלא מראה שד ורוח טומאה שלפעמים נראים ולפעמים אינם נראים. לפי שכל דרכיהם דרכי היתול ושחוק. עד שברוב טומאתם והרגלם. נשאר בבית כמין כתמים או כמין נגעים. וכל זה מרוח הטומאה. ואל תתמה כי זה דבר ידוע בבתים הכבדות ובמרתפות היין. שמצוין שם שדים וקורין אותם בעלי בתים. וצוה ופנו את הבית בטרם יבא הכהן. לפי שאם לא בא הכהן הכל בחזקת טהור. אבל משבא הכהן בקדושתו ובחכמתו ובמראה עיניו שרואה את הבית. יש לו סימנים ידועים. וכדי להוציא אותה טומאה ואותו שד ממקומו אז הוא מטמא כל אשר בבית. כי טמא הוא וטמא טמא יקרא. אז צוה שיסגיר את הבית שבעה ימים. בענין שיעבור יום שבת קדש עליהם. וכבר הודעתיך בפרשת בראשית שנבראו המזיקים בע"ש. ולפי שקדש עליהם היום לא נגמרו מכל וכל והם בורחים מאימת שבת. ואז יראה אם פשה הנגע וחלצו את האבנים. לפי ששם היה מושבם. ואם ראה שחזר ופשה. אמר שהוא צרעת ממארת. מאותו ארור הוא שטן הוא יצר הרע. ונתץ את הבית. ויסיר היסודות. באופן שיוציאו אותם השדים משם ורוח הטומאה שעליה נבנה הבית. ולקחו אבנים אחרות. ויעשו יסוד ובנין בשם ה' אל עולם. בענין שתהיה קיום לבית וליושביה. הפך בונה ביתו בלא צדק. וכל זה סבב הש"י לטהר את הארץ ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ. וכבר הביאו שם שהיו שני חכמים הולכים בדרך וראו יהודי אחד שהיה מוליך בן אחד על החמור שחלה את רגליו ועקם פיו פתע פתאום. והיה מוליכו למערה אחת שהיו מוליכין שם העורים והפסחים לרפאות. ושאלו לו וספר להם כל המאורע. ושאלו לו אם בזמן אחר אירע כן לאדם אחר באותו בית והשיב להם שמעתי שיש זמן רב שקרה כן לאדם אחר. ואמרו לו שזה היה מצד רוח הטומאה ושיש בבית כדמות שד שמסבב זה. ושילך לביתו ויבטח בשם ה'. ולא רצה אלא נכנס למערה וראה בחצי הלילה שד א' שהיה מביא פך של שמן בידו ומביא עליהם ומתרפאים. וכשהגיע אצלו ולא משחו בשמן א"ל למה לא תמשח לזה שהוא חולה. והשיב לו לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. מה היוצר סותר ובונה כך הקב"ה. וכל זה כדי להטעותם אני עושה. ואיני עושה להם תרופה אלא שאני יודע כמה זמן תשמש המכה. וכשמגיע זמנה אני מושח וחושבים שאני עושה. והיינו דכתיב וחלאים רעים ונאמנים. נאמנים עד שמגיע זמנם שגזר עליהם יוצרם. ואז יצא משם היהודי והלך לביתו בבנו מת. ופגע באותם חכמים וספר להם כל המאורע ושמחו. זהו סוד אלו הנגעים וטעמם האמיתי. אח"כ צוה לחטא הבית בקרבן המצורע כמו שכתוב למעלה. ואין להאריך בו:
וחתם להורות ביום הטמא וביום הטהור. שזאת התורה ניתנה לכהן שהוא בעל הוראה. ואמר ולהורות שאין אדם רואה את הנגעים עד שיורנו רבו. וכן אמרו כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. רבי מאיר אומר אף נגעי קרוביו. אם כן מי ראה נגע מרים אחות אהרן. אחר שאין קרוב רואה את הנגעים. הקב"ה אמר להם אנא כהנא מסגירה ואנא מטהרה שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים. וגם הם אמרו ה' פעמים נאמרה תורה בצרעת. ללמדך שכל המספר לשון הרע כאלו כופר בה' חומשי תורה. ואין נגעים באים אלא על לשון הרע. ולכן נתחייבו ישראל בזיבה ובצרעת דכתיב וירא משה את העם כי פרוע הוא. שפרחה בהם הצרעת מצד שם רע של העגל. ולכן סמך בכאן ענייני זיבת האדם וטומאת נדה. לפי שכולם נמצאו מצד העון ומצד הטומאה. וכן מצד טומאת אדם הראשון וחטאתו. כי באותו זמן שעמד פרוש מאשתו נתהוו ממנו כל מיני זיבה וטומאה. ולכן אמר איש איש כי יהיה זב מבשרו שנמשך לזה האיש מצד איש אחר. וכן איש כי תצא ממנו שכבת זרע. ואחר שפירש טהרת האיש וכפרתו. חזר לטומאת האשה שנמשכה מצד טומאת חוה. כאומרו הרבה ארבה עצבונך והרונך. ולכן אמר ואשה כי תהיה זבה וכן ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים. שהטומאה נכפלה בה מצד רוח הטומאה הגוברת בה. ויפה בקרבן טהרתה. כדי לטהרה מטומאתה ולכפר על חטא חוה. לפי שכל אלו הדברים נמשכו ממנה:
